הגעתי לשיעור הספורט הזה לגמרי לא יודעת ולא מכירה, כמו שהגעתי לראשונה לבניין בני ברוך, משהו מהעבר נצנץ בי אבל לא באמת יכולתי להרכיב לי בראש את המילה לתנועה וככה לא ידעתי כלום ושאלתי אותה, כי היא היתה בגילי ולא צעירה כמו השאר, איך עושים והיא הסבירה לי ואני עשיתי. והיה לי קשה. וגם התביישתי, איך כולן יושבות וקמות עם הידיים קדימה ופרצוף מרוצה מעושה מדושן וגם כך הן יפות וחזקות וחטובות וצעירות עם שיער חלק וצמידים מהממים על הידיים.

סקוואט

והשיעור מסתיים והנה אני יודעת כבר לעשות, אם כי אני בראשית התרגיל ויש לי עוד הרבה, במקרה הזה, לא לרדת. אני מגיעה הביתה גמורה, לחלוטין גמורה פיזית אבל עם המון המון כח להמשיך וללמוד ולהשתפר ולהעמיק את התנועות ולהצליח. כן, אני רוצה להיות כמוהן. גם אני רוצה להיות כזאת, כזאת יכולה. ואני בחדר עושה מול המראה, יורדת ועולה, ועוד קצת כופפת והירכיים נגמרות, אני לא צעירה ולא באמת בכושר.

ובבוקר יום שבת קמתי ולא יכולתי יותר לשבת. פלג הגוף התחתון שלי תפוס כולו וכואב ואני צולעת, הולכת לאט וכואב לי כואב לי כואב לי, אבל משהו בכאב הזה מרגיש לי טוב, מרגיש לי נכון, מרגיש לי שאני בדרך הנכונה, מן כאב כזה שעושה לי כח שנותן לי את האותו – זה המקום של להמשיך. ולא יכולתי כל השבת לשבת וכל תנועה הורגשה בי היטב, ואני אהבתי את זה, אולי זה היה בעצם הזמן שהתאהבתי בספורט כמו שהתאהבתי בזמנו בקורס של בני ברוך.

ואני מספרת את זה עד היום, למתאמנות שלי, על השבת ההיא שלא יכולתי לשבת ואני מאיצה בהן לא לפחד מהמאמץ ולא לפחד שיכאב קצת אחרי. דוחקת בהן לאהוב את הספורט. ואחר כך אהבתי אותה לנצח, את הירידה את העלייה, את הכפיפה, את הידיים שבאות למנח התפילה ואת האפשרויות הבלתי מוגבלות שניתן להוסיף. 

ומאז השתפרתי נורא והתאהבתי בה עוד יותר ואני מרגישה מחדש כל פעם את הארבע ראשי מאמץ מתכווץ מתפלץ מהעומס ממשקל הגוף שעליו בכפיפה הסטטית שאותה אני הכי הכי אוהבת. ומה עוד נותר להגיד עליה, על התנועה שהיא האהבה הראשונה שלי ושאני מכבדת אותה עד מאוד. כן, זה בעצם הלל אחד שלם בשבילך – הסקוואט.