לפעמים אתם חושבים אולי אם יש סיבה / מטרה, לזה שאנחנו כאן בעולם הזה, באנו לבקר לכך וכך שנים…? האם יש איזה מטרה נסתרת פה, סיבה נסתרת לבואנו הלום? מה באמת חשוב בחיים שלנו פה? מה באמת עושה לנו טוב? מה באמת ממלא אותנו בשמחה? בחוויה שלי מה שהכי עושה טוב לנשמה זה קשר טוב עם אנשים. קשר של הדדיות, שכל אחד רוצה לעשות טוב לשני, דואג לשני , אכפתי לגבי השני. זה יכול לקרות עם בן זוג, עם חברה טובה, עם הילדים כמובן.

כבר מגיל צעיר זוכרת שהייתי כותבת, כותבת מה קורה לי, כותבת למחברת/יומן, משתפת את דפי היומן בקורות חיי. בהמשך ממש אימצתי את טכניקת הכתיבה כדי לעבד דברים רגשיים שחווה בחיים, כדי להבין את עצמי יותר. טכניקה כזו של התמודדות רגשית עם מה שקורה, להוציא הכל על הדף, בצורה אינטואיטיבית, בלי לחשוב יותר מדי, מה שיוצא יוצא, אם לא יוצא, כותבים- "לא יודעת עכשיו מה לכתוב", כך משתחרר הלחץ הפנימי, ושוב באות המילים.

אז הרבה הייתי בעולמות פנימיים שלי, בחיפושים פנימיים שלי, לא הייתי ילדה/נערה של מסיבות, ראוותנות, הייתי תלמידה טובה, ספורטאית טובה בתקופת התיכון, עם 2-3 חברות קרובות, וזהו. ילדה טובה ירושלים אפשר לומר. בגיל 30 בערך עזבתי עבודה עם תנאים מאוד טובים… לא יכולתי לעשות אותה יותר. הרגשתי שזה כמו מרד גיל ההתבגרות שלא היה לי מעולם. אף פעם לא מרדתי, תמיד ריציתי, עשיתי מה ש"צריך" לעשות, מה שציפו ממני לעשות. לא ידעתי מה "אני" רוצה.

קצת אחרי שעזבתי את העבודה ההיא, סבתי האהובה נפטרה. קצת אחרי זה הגעתי לארגון בני ברוך, חכמת הקבלה. מלאה בשאלות על מה קורה כשעוזבים את החיים האלו… הגעתי לחכמה הזו. שאלתי שם בהרצאה, שאלה, לא הבנתי את התשובה, ולקח עוד זמן עד שנרשמתי לקמפוס.

ואז בקמפוס, אחרי תקופה של כמה שנים של חיפושים למיניהם, של הסתובבויות בפסטיבלים שונים, לימודים שונים, הרבה ספרים שונים מעולם ההתפתחות האישית, הניו אייג' וכולי, ושם בשיעור הראשון של הקמפוס, הרגשתי שהכל כאן! שחכמת הקבלה היא השורש לכל שאר הדברים שקיימים בעולם. והשאר כבר היסטוריה