"ורשה הלילית של סוף המאה התשע-עשרה. פנס רחוב בודד מתנדנד בכבדות מצד לצד, חורק כדלי ישן. הרוח והגשם רוקדים יחד ריקוד סוער ברחובותיה השוממים של העיר ומכים בחוזקה על החלונות". ככה מתחיל הרומן הקולנועי "המקובל" שמצאתי באתר חנות ספרים מסתורית. מהמילים הראשונות הוא כובש. על ידי השפה הפיוטית, הדמויות הצבעוניות, העלילה ספק דמיונית, ספק אמיתית. אני מתחילה לקרוא בשעות הקטנות של הלילה, רק לבדוק מה זה. נשאבת לתוך הסיפור. 

המקובל

השעות רצות, מחר יום עבודה אבל אני לא יכולה לעצור. אני מביטה דרך החלון על לידתו של הבן למשפחת הלוי אשלג. הולכת אחר שני חברים ברחובות ורשה. אני רואה את אורו המרצד של הנר בקומה השניה של בית ישן. יחד עם יהודה מכירה את ספר הזוהר. יחד איתו מחפשת את המורה שיקח אותי לעבר הרוחניות.

"הירח כבר מעבר לחלון. יום חדש מאיר. מנקי הרחובות כבר התחילו את יומם". אני ממשיכה לקרוא. "הגופים לא חשובים לו, יהודה. אינך יודע?! הבורא מדבר עם הנשמה, לא עם הגוף!" אני בולעת כל מילה. הבורא מדבר עם הנשמה. אני רוצה לדבר עם הבורא. אני רוצה להבין אותו. אני רוצה להכיר את הנשמה שלי. אני מרגישה שהספר הציורי הזה יכול לעזור לי להבין, להכיר. עוד כמה שעות עלי לצאת לעבודה ואני ממשיכה לקרוא. שום דבר לא יכול לעצור אותי.

אני צועדת עם הרב אשלג לעבר המלחים שהשתתפו במהפכת אוקטובר 1917, ליד לנין, פוגשת את היטלר הצעיר בצעדה חגיגית, רואה פטריה אטומית עולה מעל הבתים. שומעת את בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. "ירושלים. לילה. כיתה. התלמידים יושבים מול הרב אשלג. מבטיהם נעוצים בו. הוא עומד לפניהם. הרב אשלג. התחילו להתייחס לכל העולם כאילו הוא ילדכם. הנה הוא, שוכב בזרועותיכם".

איך? איך אפשר להתייחס לאנשים זרים, לעתים מעצבנים, לעתים שנואים כאילו הם הילדים שלי? איך? ומה זה יעזור? במה זה יקרב אותי אל הבורא? עמודים חולפים והנה עוד ציטוט: "הכול בתוכך, האדם השחור – הן המחשבות שלך על עצמך. האדם הלבן – הן המחשבות על הזולת… והם חייבים להתנגש". עוד חידה, עוד מילים לא ברורות, אבל הלב מבין, הלב נמשך, הלב רוצה לדעת. "השערים פתוחים לרווחה, מנגינה עדינה נשמעת מתוך העיר. היא מתחברת עם צחוק מאושר". בעל הסולם מחייך. אני מחייכת גם. הסיפור נגמר. אבל השאלות רק התחילו. המון שאלות. והלב נמשך ורוצה לדעת מה כתוב באמת בעומקם של ספרי קבלה אמיתיים.