סיור בשטחים

השנה לא תליתי דגל על החלון. לא קניתי דגל לאוטו. השנה בחרתי סמל אחר. סמל אחר של גאווה ואהבה למדינה שלי. השנה תליתי מכנסים בצבע חאקי עם כיסים גדולים וקטנים בחבל כביסה. השנה תליתי מכנסיים צבאיות של הבן שלי במקום הדגל. יום הזיכרון אף פעם לא היה בשבילי רגשי, תמיד שכלי. התמזל מזלי ולאורך כל שנותי בארץ ישראל לא היו בין הנופלים אנשים קרובים אלי, מכרים. בשנתיים האחרונות זה התקרב מאוד לליבי. לא, לא למזלי עדיין לא חוויתי את האובדן מהסוג הזה. לפני שנתיים התגייס בני הגדול. ולא, לא, התמזל מזלי, וכן אני מתביישת בשמחתי ועדיין שמחה, הבן שלי לא קרבי. אבל לפני שנתיים התגייסו גם חברים של בני. חלקם לקרבי. והיום בכל מערכה אני מתכווצת מפחד, מדאגה. בכל מערכה אני בוכה וליבי נקרע. בכל מערכה אני מתקשרת לבני ושואלת אם הוא כבר עשה בדק אם כולם בסדר.

יום הזכרון הזה, אני בוכה באמת, לא בגלל מכירה מקרוב חללים, ולא בגלל שהלב מבין. יום הזכרון הזה אני בוכה ומתפללת שכל החיילים, מוכרים ולא מוכרים, יחזרו הביתה בשלום. יום הזכרון הזה אני מניפה דגל בצע חאקי עם כיסים בגדלים שונים בוכה ומתפללת שכל האמהות יניבו את הדגל הזה על חבל הכביסה שלהם.

יום הזכרון הזה אני בוכה ומתפללת שיום העצמאות שיבוא יום אחרי יהיה העצמאות האמיתית. עצמאות משנאת אחים, אדישות, זלזול הדדי. יום העצמאות הבאה אני רוצה להרגיש כל חייל כבן שלי, כל אמא, כאחותי, כל סבתא כאמא שלי. יום העצמאות הבא אני רוצה להרגיש משפחה מכל אזרחי מדינה.