אין ספק שהתקופה הזו הינה תקופת מבחן מאתגרת ליחסים בין בני המשפחה. אני אב לשישה ילדים שחמישה מהם גדולים וחיים מחוץ לבית וילדה אחת חיילת שחיה בבית, וכן סב לארבעה נכדים. כאשר גם אתה וגם רעייתך נכללים בגיל קבוצת הסיכון, כל מערכת יחסים שהייתה עד כה מקבלת תפנית ונקודת מבט מאד לא ברורה.

את הנכדים שלי הצלחתי לפגוש רק פעם אחת מאז פרוץ המגפה, היה זה בזמן בין יציאה מהסגר בהתפרצות הראשונה, יציאה שלוותה באופוריה אצלנו כמו אצל רוב האנשים שהמגפה מאחורינו, לכן מצאנו את עצמנו הולכים לים כפי שהיינו רגילים לעשות מידי שבוע. אני, הבן והנכד והבת עם שלושת הנכדים. בדיעבד התברר שזה היה המפגש היחיד שהצליח להתרחש במהלך שמונת החודשים האחרונים.

עם הילדים האחרים נהגתי להיפגש מדי פעם בבתי קפה בתל אביב בשעות היום או להזמין אותם אלינו לארוחה. כמובן שהמצב החדש מנע כל פגישה פיזית. החשש שמישהו ידביק אותך הולך וגדל ויחד איתו גדל הניתוק הפיזי. אנחנו מנסים למלא את החלל בשיחות טלפון, רעייתי ממלאת את החלל עם ההורים שלה ואחותה בשיחות זום. הם גרים בחו"ל והקורונה פרצה בדיוק בזמן שהיא נהגה לטוס לבקר אותם, כפי שהיא עושה פעם בשנה, כמובן שהיא לא טסה וכך נוצר מצב שהיא לא נפגשה עמהם כבר כמעט שנתיים.

בבית אנו חיים בחשש שהבת שהיא חיילת בצבא לא תזהר ועלולה להידבק בקורונה ואז אנחנו גם נדבק. יחד עם זאת החיים חייבים להמשך אז מבחינה הזו בבית אנחנו מקיימים אורח חיים רגיל. מלבד זאת שאנחנו לא מזמינים אורחים ולא הולכים להתארח אצל בני משפחה.פעמים כבר עברנו בידוד, לא כולנו ביחד אלה פעם אחת הבת שאומתה שהייתה ליד חולה קורונה ופעם רעייתי ששהתה ליד חולה מאומת בעבודה. קשה לומר שניתן לקיים מערכת חיים נורמאלית בבית שאחד מבני המשפחה בבידוד. הניסיון לא לפגוש אחד את השני בתוך הדירה כמעט בלתי אפשרי, להסתובב כל הזמן עם מסכות זהו סיוט. אין ספק שכל מערכות היחסים קיבלו תפנית ולא ברור עדיין לאן התפנית תוביל אותנו, דבר אחד ברור – הגעגועים רק הולכים וגדלים.