נזכרת ברחוב דיזנגוף 5 קומה שנייה. דירה חזיתית לכל הרעש וההמולה של הרחוב מתחת. כל 5 דקות בערך אוטובוס מספר 5 עובר, בית כנסת צמוד לבית, ילדים צועקים ומשחקים , עוברים ושבים וסבתא בדירה, שמחה ומאושרת שבאתי לבקר. לא שומעת את הרעשים לא רואה בהם מטרד כלל, להפך, כך יש לה תחושה שהיא אף פעם לא לבד בבית, תמיד יש סביבה "אקשן".

איזה ידיים מדהימות היו לסבתא, במיוחד במטבח. הכל נעשה מכל הלב והנשמה. ריחות נפלאים של בישולים ואפייה מילאו את דירתה הקטנה, בה חיה בדמי מפתח לפחות 30 שנה. סבתא הייתה אשת חיל אמיתית. גידלה שלושה ילדים לתפארת, טיפלה בסבא שהיה מאוד חולה ומעולם לא שמעתי ממנה מילה אחת רעה או תלונה. אף פעם לא הפגינה כעס. הייתה נוהגת ללכת ברגל לשוק הכרמל עם העגלה וחוזרת עם כל טוב, לא משנה אם גשם או שמש יוקדת מעל לראשה. היא בשלה. לא תפספס הזדמנות להשפיע מאהבתה, במיוחד דרך האוכל, לכל בני המשפחה. אהבה של אישה חמה שנותנת המון ביטחון לסובבים אותה.

סבתא כבר איננה ולצערי לא קיבלתי את כישרונה במטבח, אך זיכרונות של נתינה ואהבה ללא תנאי נשארו חקוקים בליבי חזק חזק. געגועים עזים לפשטות של אותה תקופה. הכל היה איטי יותר, תחושה עמוקה של ביחד. שכנים דאגו ועזרו אחד לשני. ילדים בילו להם בחוץ במשך שעות. המילה "משעמם לי" לא הייתה קיימת בלקסיקון. ילדות כיפית, פשוטה כזו, עם מלא חוויות וזיכרונות נפלאים.

אני מרגישה שהקורונה הגיעה עם מסר מאוד חד וברור עבור האנושות כולה ובמיוחד לנשים שבינינו. לכל אחת מאיתנו היכולת לתת מאהבתה האינסופית – להתחיל מילדינו ומשפחתינו ובתקווה שיום יבוא ונוכל להפגין את האהבה האדירה הזו לכל ילד וילדה באשר הם! יש לנו יכולת מדהימה לחולל שינויים מקצה לקצה וכעת, החיים מובילים אותנו לחזור למקום המוגן, החם, האוהב, עם המשפחה והילדים. להתכנס יותר פנימה. להפגין את האישה שבתוכנו. לראות ולחוות את ילדינו גדלים לנגד עינינו לפני שיצאו מהבית. קחו את ההזדמנות בשתי ידיים. תחבקו את הרגעים הללו כי הם לא חוזרים לעולם.